זהות, שייכות וקול פנימי
להיות כמו כולם?
"גם אני רוצה את התיק הזה." "לכולם יש את המשחק." "אבל החברות שלי עושות ככה."
ולפעמים מתחשק לנו לענות: "אז מה אם לכולם יש?" או להזכיר להם שלא צריך לעשות כל דבר שהחברים עושים.
אבל עבור ילדים, להידמות לאחרים אינה תמיד כניעה או חוסר ביטחון. לפעמים זו הדרך שלהם ללמוד איך משתייכים: מה לובשים, על מה מדברים ומה גורם להרגיש חלק מהקבוצה.
הקבוצה משמשת לילדים מעין מראה. דרכה הם בודקים מי הם, מה מקובל ואילו בחירות מקרבות אותם לאחרים. הרצון להיות דומים אינו מבטל בהכרח את הייחודיות שלהם, אלא יכול להיות חלק טבעי מבניית זהות ושייכות.
המטרה אינה לנתק אותם מהקול החברתי, אלא לעזור להם להוסיף לצדו גם קול פנימי. להבחין בין "אני באמת אוהב ורוצה את זה" לבין "אני חושש להישאר בחוץ אם לא יהיה לי".
לפני שאנחנו אומרים כן או לא, אפשר לשאול: "מה אתה אוהב בזה, ומה אתה חושב שיקרה אם לא יהיה לך?"
השאלה אינה נועדה לבחון את הילד או לשכנע אותו לוותר. היא עוזרת לו לעצור ולזהות מה הוא מבקש: את הדבר עצמו, את החוויה המשותפת או את הביטחון שהוא עדיין חלק מהקבוצה.
לפעמים הילד אינו מבקש רק חפץ או רשות. הוא מבקש להרגיש שייך.