"אני עוד לא יודע" - ללמוד לבנות את הדרך

רובנו, כהורים או כאנשי מקצוע, מכירים את הרגע שבו אנחנו רוצים ללמד משהו חדש ומקבלים תגובה של חרדה. מולנו ילד שבוכה, נמנע, כועס או מסתגר, ונעטף ב"אני לא יודע". זה בדיוק הרגע שבו השיעור הופך להיות היכולת להישאר במקום שבו עדיין לא יודעים.

כשילד אומר "אני לא יודע" או "אני לא מצליחה", הוא לא תמיד מתאר רק חוסר בידע. לפעמים הוא מספר על התסכול, החשש לטעות או אובדן האמון ביכולת שלו עוד לפני שהספיק להתנסות.

לעיתים אנחנו מאוד רוצים למנוע מילדים תסכול. חשוב לזכור שהיכולת לשאת תסכול היא גם מטרה בפני עצמה. תסכול שניתן לשאת הוא חלק מלמידה, אבל כשהאתגר גדול מדי הילד כבר אינו פנוי לחשוב. התפקיד שלנו הוא לא לעשות במקומו וגם לא להשאיר אותו לבד מול הקושי, אלא לעזור לו לבנות דרך.

כאן אני אוהבת להשתמש במחשבת המדרגות. לא כתוכנית שאנחנו מכינים עבור הילד, אלא כחשיבה משותפת איתו:

1. לאן אני רוצה להגיע?
2. מה כבר הצלחתי לעשות?
3. איפה בדיוק נתקעתי?
4. מה יכולה להיות המדרגה הראשונה?
5. איזו עזרה תאפשר לי לנסות אותה?
6. איך אדע שאני מוכן למדרגה הבאה?

לפעמים המדרגה הראשונה היא רק להתבונן ולחוות חוסר ידיעה. אחר כך אפשר לנסות יחד, לנסות עם רמז ובהמשך לנסות לבד. אם המדרגה גבוהה מדי, לא נכשלנו. למדנו שצריך לפרק אותה לצעד קטן יותר.

מחקרי דפוס חשיבה מתפתח, ובהם המחקר הרחב של Yeager ועמיתיו משנת 2019, מציעים שהאופן שבו ילדים מפרשים קושי משפיע על נכונותם להתמיד, לשנות אסטרטגיה ולבקש עזרה.

במקום לומר "זה קל" או למהר להסביר, אפשר לומר: "אתה עוד לא יודע. בוא נחשוב יחד איך מתחילים". כך הילד לא רק מתקדם במשימה שלפניו, אלא לומד איך לבנות לעצמו דרך גם בפעם הבאה שיפגוש משהו שעדיין אינו יודע.